<h1>ספר התרומות שער כ"ה חלק ב'</h1>
<h2>דף מא:</h2>
והיכא דמלוה בעדים בלא קנין ואמר לו המלוה בפניהם אל תפרעני אלא בעדים אם צריך לפרעו בעדים אם לאו. על זה גרסינן בפרק שבועת הדיינין [מ"א ע"ב] המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים. ואינו נאמן לטעון פרעתיך ביני לבינך, שהכל הולך אחר התנאי. ופסקי רבוותא שתנאי זה בין שהתנהו בשעת ההלואה בין שהתנהו לאחר שהלוהו, הואיל וקודם תביעה התנהו בכך שוב אינו נאמן לטעון פרעתי, שצריך הוא לפרעו בעדים כמו שהתרהו. וההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין [שם] עלה דההיא דפריך [רב] אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי וכו'. לא תדוק מינה דלמעוטי התרה בו שלא בשעת הלואה הוא דאתא, אלא למעוטי שעת תביעה הוא דאתא, שאינה עת התראה, דהא טעין דכבר פרעיה מקמי הכין, ובהכי קא אתו השתא לבי דינא, אבל אלו התרה בו קודם התביעה שהוא קודם שיטען זה שכבר פרעו, ואע"פ שהוא שלא בשעת הלואה, התראה גמורה היא ולא מצי בתר הכי למטען פרעתיך ביני לבינך עד שיביא עדים. דבהאי ענינא ליכא לפלוגי בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה, דהא לאו שיעבודא הוא כי היכי דנפלוג ביניהו ונימא בשעת הלואה שעביד נפשיה שלא בשעת הלואה לא שיעבד נפשיה, אלא התראה היא ובכל ענין שמה התראה, ולא מצי למימר פרעתי עד דמיתי ראיה בהכי. וכן סברת הרב אבן מיגש ז"ל בפירושיו, דוק ותשכח.
והיכא דאמר ליה לא תפרעני אלא בפני עדים לא מהמנינן ליה כלל עד דמיתי סהדי דלסהדו קמן בפנינו פרע. וכדגרסינן [שם] הלכתא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. וכן גרסת הרב אלפסי והרב אבן מגש ז"ל. גם פסק בפירושיו דכיון דאיפסיקא הלכתא שצריך לפרעו בעדים הואיל והתרה בו, לא שנא דטעין פרעתיך ביני לבינך ולא שנא דטעין פרעתיך בפני עדים והלכו להן, בכולהו שקיל מיניה דלוה בלא שום שבועה, ואפילו הסת, דכיון דאתרי ביה צריך להביאם ויעידו לו בכך.
גם כתב שאם רצה לחזור ולתבוע המלוה אחר שיפרענו בפנינו שלקח ממנו מעות כך וכך שלא כדין, יכול לתבעו ומחייבין המלוה להשבע הסת על טענתו כדין מנה לי בידך אין לך בידי כלום, ומפטר בשבועתו. וכן אם התנה עמו בפני עדים שלא יפרענו אלא בפני תלמידי חכמים וכיוצא בזה וטען פרעתיך בפני עדים ומתו או הלכו להם למדינת הים הרי זה אינו נאמן. כדמוכח בההוא עובדא דאמר ליה לא תפרעני אלא באפי דתנו הלכתא. דכיון דאתרי ביה צריך להביא עדים תלמידי חכמים שיעידו שפרעו בפניהם. וזה שפסקנו הוא על דעת הרב אלפסי והרב אבן מיגש ז"ל. אבל הרב ר' משה [מלוה פט"ו ה"א] כתב שהאומר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, הרי זה צריך לפרעו בפני עדים מפני התנאי. טען הלוה כן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן או מתו הרי זה נאמן ובשבועת היסת שישבע נפטר. וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים או בפני רופאים ואמר לו בפניהם פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו להם למדינת הים, הרי זה נאמן ונשבע הסת ונפטר. גם כתב שהנסחאות של התלמוד שכתוב בהן אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלני ופלוני והלכו להן אינו נאמן, טעות סופרים הוא, ולפיכך טעו המורים על פי אותם ספרים. וכבר חקרתי ובדקתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי כתוב בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם זה בקרוב מחמש מאות שנה. ושתי נסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו, ובשניהם כתוב אם אמר פרעתיך בפני פלני ופלני והלכו להן למדינת הים נאמן. ועוד דברים של טעם הם, וכי מה היה לו לעשות אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ופרעו בעדים, וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו. ועוד אם מתו מה יעשה זה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם ולעולם עד שיביא עדים, אם כן נמצאת עדות זו עדות בשטר ונמצא זה כיון שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים [נעשת] מלוה בשטר, ואין מי שעלה על לבו זה, ע"כ.
